כל שנה, לקראת אחד בינואר, אני מרגישה תחושת התרגשות באוויר. או-טו-טו מקבלים את פניה של שנה לועזית חדשה ונפרדים מזו שמסתיימת. למרות שבין 31 בדצמבר לבין 1 בינואר עוברת יממה אחת בדיוק. ממש כמו היממה שאחריה או זו שלפניה – עדיין היממה המסויימת הזו נותנת תחושה של משהו אחר. תחושה שגדלנו בשנה, התבגרנו. אולי הזדקנו. קצת כמו במסיבת יומולדת, אבל קולקטיבית.
מאז שאני סקיפרית – ההתרגשות בקבלת השנה הלועזית החדשה – גדולה עוד יותר. הסיבה: הנוהג לצאת לקראת חצות – לקבל את השנה החדש ממש בתוך מפרץ חיפה. ולמה לצאת דווקא בחצות של הסילבסטר, אתם שואלים? או! שאלה מצוינת! נסו לדמיין כיצד נראה מפרץ חיפה בדיוק בחצות עם כניסת השנה החדשה.
ואם עוד לא הבנתם מה מיוחד דווקא במועד הזה – אנסה לתאר את החוויה:
דמיינו שעכשיו קצת לפני חצות של 31 בדצמבר. אתם בלב מפרץ חיפה, עם החרטום לכיוון מזרח והירכתיים לכיוון עומק הים התיכון. מימינכם – העיר חיפה במלוא הדרה. מולכם – הקריות. בהמשך, מאחוריהם – ישובי הגליל. קצת שמאלה – העיר עכו. מסביבכם – אוניות עוגנות ועליהם מלחים שמידי פעם יוצאים לסיפון וחוזרים לבטן האוניה. האוניות עוגנות בשקט. ממתינות לכניסה לנמל בימים הקרובים – לפריקה וטעינה של מטענים. מידי פעם עובר לצידכם/מאחוריכם/לפניכם כלי שיט של חיל הים.
דקה לחצות. אתם עם כוס יין או בירה ביד. עוד מעט מתחילים את הספירה לאחור.
10… 9… 8… 7… 6… 5… 4… 3… 2… 1
ואז:
מכל עבר פורצים זיקוקים. מהשכונות הערביות-נוצריות של חיפה, מהגליל, מעכו. קולות הזיקוקים נשמעים היטב ברחבי המפרץ. מראות הזיקוקים מכל עבר גורמים להשתאות. ואם זה לא מספיק – חלק מהאוניות – צופרות בקול, כאילו מברכות בשפתן: Happy New Year!
מאז שאני סקיפרית – כך בדיוק אני משתדלת לקבל את פניה של כל שנה חדשה!
וככה זה נראה ונשמע בזמן אמת (תצטרכו להאמין לי שכצלמת אני הרבה פחות מוצלחת מאשר כסקיפרית):
אז ניפגש בים?